פרופ' שירלי ורנר מהמרכז ללימודי מוגבלות בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית חקרה במשך שנים סוגיות של סטיגמות על אנשים עם מוגבלויות. כשנולדה לה ילדה עם מגבלה מוטורית - הכל הפך להרבה יותר אישי, קרוב וחשוף וההתמודדות התיאורטית הפכה ליומיומית. 

שיחה חשופה ומרגשת על סטיגמות וסטריאוטיפים שקיימים בחברה בנוגע לאנשים עם מוגבלות. שוחחנו על ההיררכיה של המוגבלויות, שהמוגבלים שכלית ונפשית נמצאים בתחתיתה, על תפקידם של המפגשים בצמצום סטריאוטיפים כאלה, וכמובן על התוצאות העגומות של הסטיגמות והסטריאוטיפים שמתבטאות באפליה חוזרת ונשנית, בכל תחומי החיים. גם על האדם עצמו ולא פעם גם על משפחתו. 

שוחחנו על מצבה העגום של ישראל בתחום שילוב אנשים עם מוגבלויות, על איך אפשר לעשות את העולם בטוח יותר עבור ילדים, גברים ונשים, על תפקידו של החינוך, על חשיבותם של מפגשים בלתי אמצעיים, על שילוב אנשים עם מוגבלויות בצבא, על סוכני שינוי משמעותיים - כמו השפה המדוברת, הפרסום, התקשורת, ועוד.

שוחחנו גם על ההתקדמות המדעית באבחון של מגוון גדול של מחלות ומוגבלויות - שכשמשנים את נקודת המבט יכולה להיראות כמסע של רדיפה והשמדה של אנשים כאלה. הכוונות כמובן טובות, אבל מה אמור לחשוב אוטיסט, לדוגמה, אל מול הניסיון למנוע לידה של ילדים כמוהו? ואיך הרגישה פרופ' ורנר כשילדתה שאלה אותה את השאלה הזו בדיוק.